(0 ) סל הקניות
  • אין מוצרים בעגלת הקניות.
מומלץ!
Blackstar

Blackstar

89.90 69.90
סגנון: .
NMC
888751738621
07/01/2016

אלבום הפרידה של בואי הוא מאסטרפיס שמשאיר טעם של עוד

ביום שישי (8.1.16), אז יצא האלבום החדש של דיויד בואי שחגג באותה הזדמנות את יום הולדתו ה-69, התחלנו לכתוב את ההמלצה. כתבנו, בין היתר, ש”יש לנו (ולו) מזל שלעומת אייקונים אחרים הוא עדיין חי ובריא, ואפילו מוציא אלבומים חדשים, כאלה שאף אחד אחר אחר כנראה לא יכול היה לעשות”.
אבל יומיים אח”כ הכל התהפך. לצד ההלם של הידיעה על מותו לאחר מאבק של 18 חודשים במחלת הסרטן, פתאום אפשר היה להבין שזהו האלבום איתו הוא למעשה נפרד ממעריציו, משהו שמשנה לחלוטין את הדרך בה הקשבנו לו עד לאותו אותו רגע והופך אותו למעין צוואה מוקלטת, אלבום שהופך מיידית לאחד החשובים שיצאו אי פעם. 



במיוחד עכשיו, באמת שאין צורך לדבר על חשיבותו של דיויד בואי למוסיקה המודרנית. בואי סיים קריירה מפוארת בת 5 עשורים, במהלכם הוא עשה כמעט הכל, כנראה יותר מכל אמן אחר אי פעם, וגם רגע לפני שהוא הלך לעולמו, הוא ממשיך להוכיח שהוא עדיין אותה זיקית, עם הוצאת אלבום שלא דומה לשום דבר שהוא עשה בעבר.

אלבומו הקודם ‘The Next Day’, שהגיע בהפתעה ב-2013 לאחר שתיקה של 10 שנים, היה מצוין, אבל ‘★’ מתעלה עליו בכל כך הרבה בחינות (קודם כל אומנותית), וגם טרם הידיעה המרה על מותו, אין מגזין מוסיקה שמכבד את עצמו שלא שיבח אותו.
בעוד שהקודם התכתב עם דברים אחרים שהוא עשה בקריירה שלו (אפילו עטיפתו היא מחווה ל-‘Heroes’ מ-1977), האלבום החדש מביט קדימה ונותן תחושה שיש לבואי עוד הרבה מה לתת. 
אמנים בדרך כלל פונים יותר ויותר למיינסטרים ככל שהם מתבגרים, אבל לא בואי, שהוציא את אחד האלבומים היותר ניסיוניים בקריירה שלו, כזה שבשמיעה ראשונה אפילו קצת קשה לעכל.  



‘★’ הוא אלבום אנטי-פופ ואפילו אנט-רוק, שמכיל בתוכו ג’אז ובלוז, עם נגיעות אלקטרוניות ואפילו אוריינטליות, והשפעות היפ הופ ופוסט-רוק. בשלב זה בקריירה שלו, בואי היה פרפקציוניסט ברמה אחרת, וניתן לשמוע את זה בכל רגע נתון באלבומו האחרון. פרט לטקסטים המושלמים והאניגמטיים מתמיד, דגש מיוחד הושם על הנגינה הכה משובחת של נגני ג’אז בולטים כמומארק ג’וליאנה, דוני מקסלין ובן מונדר.

(Sue (Or Is A Season Of Crime‘ שכבר נחשף בשנה שעברה אולי מזכיר קצת את מה שהוא עשה באמצע שנות ה-90, אבל בואי עשה אלבום הרפתקני ומורכב, בו הוא מתרחק מפופ כמה שניתן.
האלבום נפתח עם שיר הנושא המפואר (שהסקסופוניסט דוני מקסלין טוען שנכתב על דאעש), ואין ספק שהקטע שתופס כרבע מאורך האלבום כולו גםמהווה את שיאו. אבל המון קורה במהלך 40 דקותיו של האלבום העשיר ומלא השכבות – שבזכות גאונותו של האיש יתגלה כדי נגיש למי שיהיה מוכן להתעמק ולתת לו כמה ניסיונות. 



נושאי המוות והאבדון אופפים את האלבום מתחילתו ועד סופו, וב-‘Girl Loves Me’ הפסיכדלי הנפלא הוא שואל “לאן לעזאזל נעלם יום שני?”, משפט שמקבל משמעות חדשה לנוכח ההודעה על מותו ביום שני בבוקר. 

מעטים ידעו על מצבו הבריאותי הקשה, אבל הגאון דאג לספק רמזים למה שעתיד לבוא בשני הקליפים המצמררים שהוא שיחרר לאחרונה. בקליפ הטרי ל-‘Lazarus’ בואי השברירי שוכב על מיטת בית חולים, כשאת עיניו מחליפים כפתורים. בהמשך השיר שנפתח עם משפט “הבט למעלה, אני בגן עדן, יש לי צלקות שאי אפשר לראות” הוא מרחף מעל המיטה, במשהו שנראה כמו מעבר אל הצד השני. 
מסתבר עכשיו שכשבוע לפני מותו בואי אמר למפיקו וחברו הקרוב טוני ויסקונטי שהוא רוצה להקליט עוד אלבום אחד אחרון, למרות שידע מאז נובמבר שמחלתו סופנית, ואפילו הקליט עבורו 5 קטעי דמו (שבטח עוד נשמע בהמשך), אבל “כוכב שחור” הוא מתנת פרידה ראויה בהחלט. 
ממש בתחילת 2016 יצא אחד האלבומים המשמעותיים של השנה. בואי נפרד מאיתנו עם אחד האלבומים הכי טובים בקריירה שלו, מאסטרפיס שמשאיר את המאזין עם טעם של עוד.
(נכתב ע”י ארז לוטרינגר) 


[הקשיבו לאלבום במלואו] 

רשימת השירים:
1. Blackstar
2. ‘Tis a Pity She Was a Whore
3. Lazarus
4. (Sue (Or In a Season of Crime
5. Girl Loves Me
6. Dollar Days
7. I Can’t Give Everything Away


דירוג העורך: 

אולי תאהבו גם


חוות דעת

Add Review

  1. 3 out of 5

    חמשת האלבומים הכי מדוברים ברשימות אלבומי השנה במגזיני העולם- הריליסים של-
    (אציין מהראשון ..אל למטה).. דיויד בואי, ביונסה, ניק קייב, פרנק אושן, רדיוהד.
    מה אני אגיד לכם ? יש בהם איכויות, אולי הפעם, זה מהמקרים היחידים שזו שאלה באמת של טעם,
    ברמות כאלה, ובטח כי אני אוהב שירים של כל אומנים אלו מתקופות אחרות. מוקדמות יותר.
    ניק קייב דווקא הכי נוגע מאלו. יתר אלו מקשקשים הרבה. לא לטעמי, אנגלים צעירים כמו
    דואטר, הוליאסק, איגולז, ג’ואוז. ועוד.. עם אלבומים סוחפים ומחממי לב יותר, שממכרים יותר גם.
    כמוהו הדיסק האחרון של ריהנה, אל מול ביונסה, שכן.. יש בו איכויות יפות, אבל גם ק-ר-י-ר.
    ולא גורם לך לחזור אליו. אליי. אבל ברמות האלה…שוב….ועם הקול היפה של ביונסה.. בהחלט יש לחמשת אלו איכויות יפות.
    http://www.metacritic.com/feature/critics-pick-top-10-best-albums-of-2016

  2. 5 out of 5

    מסכים לגמרי עם העורך – מאסטרפיס! אנשים מחפשים לחנים פשוטים להתחבר אליהם בקלות. זה בסדר ואין לי שום טענות כנגד זה. אנשים גם מחפשים שאומן יחזור על המוסיקה שהוא עשה בעברו / תחילת דרכו והם גדלו עליה, בין אם בזמן אמת ובין אם מתוך היכרות מאוחרות, וגם זה בסדר גמור.
    אם נשים את כל זה בצד, ואם נבין שדיוויד בואי ביקש (תמיד!) לעשות משהו אחר, ייחודי, חריג, בפעם הזו עם נגיעות של עיבודי free jazz, אבל גם כאלו שלא ויתרו על הלחן ועל הקומניקטיביות – זה האלבום! פשוט מושלם.
    לא יכול לגעת בכולם. זה בסדר גמור. בעיקר לא באלו שמבקשים להתרפק על העבר.

  3. 4 out of 5

    מתבקש לפתוח את הביקורת במשפט שמציין הסתייגות מהנסיבות המצערות של עיתוי יציאת האלבום, כדי לשפוט אותו לגופו של עניין. במקרה של בואי – חבר ברשימה מצומצמת של אמנים כ ל כ ך משפיעים, נראה לי שזה בבחינת מיותר. איש לא חושב, בטח לא אני, שאשכרה אצליח לשים בצד את הנסיבות לחלוטין… האלבום, גם אם לא יצירת מופת, הוא מן הסתם עוד הוכחה לרבגוניות של בואי. שירים מורכבים, לא תמיד קלים לעיכול, ובד”כ לא משהו שנוטים לשמוע מאמן בעשור השביעי לחייו. השיר שממחיש זאת הכי טוב לטעמי הוא שיר הנושא הפותח והמצוין, שמעבר לכך גם מראה שהוא לא מפחד להשתמש בקול שלו. גם Lazarus ראוי לציון, על אף שאם להיות לגמרי כנה – אלבומו הקודם היה טוב יותר כשלם. האפשרות (גם אם קלושה מאוד) של אי פעם לראות את הזיקית בלייב נגוזה, וכל מה שנותר הוא לומר “היה שלום, ותודה על הדגים…”

  4. 5 out of 5

    האלבום המשובח הראשון השנה (ואמרתי את זה עוד לפני שבואי היקר נפרד מאיתנו) ובכלל אחד הטובים שלו. עכשיו בהקשר של פטירותו השירים מקבלים גוון אפילו עמוק יותר, הכתיבה נוגעת הרבה במוות וזה סוג של אלבום פרידה, לפחות כמו שאני רואה את זה. בואי מסיים מורשת מדהימה באלבום יוצא דופן, מומלץ ביותר! (אגב, העטיפה והחוברת הם מהיפים ביותר שראיתי, רק בשבילם היה שווה לקנות).

  5. 3 out of 5

    שני שירים נוספים .. הכרתי גם מלפני זה ואני אחרי שמיעה 11 שלהם, והם עדיין די תפלים ומשעממים,
    או נחמדים בקושי- “סו” ו”טיס א פיטי”.

    לטעמי אין זו אלא פשטנות, למהר להכתיר כל דבר קצת מורכב ליצירת מופת. למרות שמלודית
    וגם מוזיקלית.. יש פה משהו מאוד שבלוני. ושוב… זה גם לא מוריד מערך הדברים האדירים שהוציא
    מ 71 ועד 1980. המון דברים טובים.

    יש דברים חדשים רעננים ומרגשים יותר. חבל שמיתפספסים בגלל חוסר בהייפ.
    כמו.. החדש של ירמי קפלן (להבדיל) עם ספנסרוסו ופה
    https://rateyourmusic.com/list/DavidIs/2016/
    http://www.npr.org/2016/01/06/462154178/first-listen-baaba-maal-the-traveller
    https://www.youtube.com/watch?v=bcw4fXiJDTM&list=PL0O4hK3C5ZP_tGU55tUILaroPUpGvw-t4&index=1
    https://www.youtube.com/watch?v=z-fD3PIRSO8
    https://www.youtube.com/watch?v=NICvvbY_VF0&list=PL_-BUeuszcuI0g2s3FUQ5wAX6rCnv0K9p

  6. 5 out of 5

    אלבום הפרידה ( מסתבר בדיעבד) של דויד בואי הוא קודם כל אלבום מסקרן, כזה שאתה יודע שאין סיכוי להבין אותו משמיעה אחת או שתיים. יש בו הרבה רבדים והמון עומק של אמן שבאמת כבר ראה / שמע / חווה כמעט הכל.
    אני בטוח שאם היה חפץ בכך, הוא יכל לעשות אלבום פופ / רוק משובח עתיר במלודיות עשירות סוחפות עם סאונד אלקטורני עדכני ברקע( כמו באלבום החדש של טיים אימפלה) ומייד כל נער / נערה חובבי מוסיקה היו מתאהבים בו ומגלים את דויד בואי דרכו. איזה כיף!!! אבל לא.
    לדעתי זהו אלבום משובח ביותר, לכל רצועה באלבום יש אופי משלה, סאונד משלה, אמירה משלה. הלחנים והעיבודים מורכבים , אבל במידה. הנגינה מושלמת ומוקפדת.
    בהאזנה מעמיקה לאלבום, אתה מרגיש איך המוסיקה לוקחת אותך בו זמנית למקומות וסגנונות שונים. לדוגמא, יש רגעים בהם אתה יכול לדמיין כאילו אתה צועד בבורבון סטריט בניו אורלינס בתחילת שנות ה 70 ,בו דלתות מועדוני הג’אז חצי פתוחות ובו זמנים מופיעים ברחוב גם קינג קרימזון עם RED, פיטר גבריאל עם ג’נסיס ואתה שומע את הצלילים מתערבבים והופכים ליצירה אחת חדשה בת זמננו עם סאונד והפקה של 2016.
    מבחינתי האלבום הוא מעין מסע בזמן מהעבר להווה וגם מבט לעתיד… הכוכב השחור הוא יהלום שחור. תודה רבה.

  7. 3 out of 5

    ההייפ מוגזםםם.. “לזרוס” שיר טוב. יתר השישה .. פה רגע, שם רגע. לא באמת שירים
    חזקים ומרגשים. לא כמו הסרייה המצויינת שלו בסבנטיז- מ 1971 ועד 1980- מדובר ב 11
    אלבומים שכמעט כולם- עדיפים על הרבה דברים שפינק פלויד והביטלס הוציאו.

    אבל שוב מוכח… יש תקופת אחרי השיא- ל כ ו ל ם. לא מצאתי אומן או להקה אחת שהצליחו להתקמבק
    עם אלבום אחד שאיכותי ושלם כמו שיאיהם בנעוריהם.

  8. 3 out of 5

    עדיין לא פסק דין שלי, אבל אן-אם-אי… כבר הכריע
    http://www.nme.com/reviews/david-bowie/16363

    שיר הנושא, הראשון שיצא מיפה “בלאקסטאר” היה אמנם עם מוזיקה מעניינת וייחודית, אבל גם
    עם לחן מעובש. השיר השני, מיצד שני- Lazarus – בהחלט בין ה**מעט** השירים הגדולים
    מהתקופה האחרונה של בואי (נסיך הסבנטיז, אבל רק שם. כמו פלויד), יחד עם בודדים שירים כמו
    “הסטראס” שלו. לדעתי…. בהחלט מהיחידים שלא מביישים את נעוריהם, אבל זה גם לא נעוריהם.
    https://www.youtube.com/watch?v=ZSt9RDIIa0k
    https://www.youtube.com/watch?v=fdU3OPxLq7s

הוסף חוות דעת

*