לכבוד יציאת אלבומו החדש והמדובר (במיוחד בישראל...) של מוריסי, 'Low in High School', גייסנו למילואים את אמיר קלוגמן, מוֹריסוֹלוג ידוע ועובד בדימוס של 'מוסיקה נטו', עוד בימיה כחנות קטנה ושוקקת בתל-אביב.
אמיר ערך עבורנו פסטיבל מוריסי מיוחד, שבמסגרתו יצר יומן האזנה מודרך לשמונת הימים לקראת יציאת האלבום. לא מצעד "הטובים ביותר", אלא רק זרם אסוציאציות שמוּנַע על-ידי אהבה ועניין.
עכשיו, כשהאלבום החדש בחוץ, תוכלו להשתמש ביומן של אמיר כמתאבן איכותי עד שיגיע התקליט או הדיסק שהזמנתם.

קריאה והאזנה נעימות:

1.יום חמישי, 9/11/17

עוד שבוע לאלבום החדש של Morrissey! למעשה שמונה ימים - חנוכיה שלמה. 
ב -17/11 'Low in High School' בחוץ. 
החלטתי לארגן לי מסיבה פרטית ולהזמין אתכם.
כל יום שיר אחד של מוריסי. מקריירת הסולו (דווקא מקריירת הסולו, נטול Smiths!).

בקשות מהשותפות והשותפים לחגיגה יתקבלו בברכה.
נפתח עם השָמַש של החנוכיה:

Now My Heart is Full

"Would you pass by..."

2. יום שישי, 10/11/17

ממשיכים בחגיגת מוריסי, יום שני, עוד שבוע בדיוק ליציאת 'Low in High School' החדש.

היום Alma Matters – שיר קצבי, מלא חיים, עם המשחק הממכר בין ה-hi-hat ל-ride בתופים.
טקסט מסקרן שדורש פיענוח:

בתור התחלה, Alma Matter – האם המזינה/המטפחת – כינוי בלטינית לאוניברסיטה או קולג'.
מוריסי מפנה גב לאינטלקטואליות האקדמית ושר בחדווה:

"So the life I have made
May seem wrong to you
But, I've never been surer
It's my life to ruin
My own way"

ביחד עם קישור לשיר, צילום של ה-Alma Matter מאוניברסיטת קולומביה בניו-יורק בשנה שעברה:


3.יום שבת, 11/11/17

יום שלישי לפסטיבל מוריסי...  

עוד שישה ימים בדיוק עד ש-'Low in High School' החדש בחוץ.

אחד הדברים שאני הכי אוהב אצל מוריסי, הוא השילוב בין ציניות חריפה, ביקורתית ולעיתים אפילו אכזרית, לבין רגש משתפך, אמיתי וכן.
לפעמים באותו שיר, בלי בעיה בכלל.
השילוב בין השניים יוצר משהו כל-כך חזק ומעורר.
America is Not the World הוא דוגמה מצוינת. מוריסי נועץ על השיפוד את אמריקה, בשיר אהבה-שנאה לזו ששימשה עבורו בית לכמה שנים טובות. אצל מוריסי אפשר להחטיף גם לבית:

"America, your head's too big
Because, America,
Your belly's too big
"And I love you, I just wish you'd stay where you is

מאז כבר היה נשיא שחור, בניגוד לתחזית הקודרת של מוריסי,
אבל המילים עדיין עדכניות, מאוד עדכניות:

4.יום שני, 13/11/17

ממשיכים בפסטיבל מוריסי לקראת יציאת האלבום החדש,'Low in High School' , בשישי הקרוב.

היום שניים, בוקר ולילה, כי אתמול פוספס. 
רק שני מאזינים יקרים ביקשו שירים ספציפיים. המערכת מודה לכל אחד מהם בשם Moz והלהקה. 
הנה הראשון: Suedehead - להיט ענק ממש מתחילת קריירת הסולו. 
מוריסי מבכה אהבה לא ממומשת, מכל הלב עם בלורית רכה ומתנפנפת, באמבטיה עם מכונת כתיבה (קצת מוגזם, לא?, אבל רומנטי מאוד...).
מיטיבי הלכת יזהו על השטיחון במקלחת של מוריסי להיט של הסמית'ס, שגם ביקשו פה (כִּתבו אם זיהיתם). 
אגב, למי שאינו יודע, חברי להקת Suede הענקית קראו לעצמם על שם הלהיט שלפנינו, של אחד מאבותיהם הרוחניים וממקורות ההשראה שלהם. הנה הוא:

***

הבקשה השנייה של חבר יקר, שלא מתבלבל וחוזר אל הראשית: Alsatian Cousin - השיר הפותח את אלבום הסולו הראשון של מוריסי, 'Viva Hate', מ-1988. שירים שפותחים אלבומים הם דבר מיוחד, לפעמים הופכים ללהיטים גדולים ולפעמים קצת נשכחים ונותרים בצד. בן-דוד אלזסי (השם המוזר הזה על שם אזור אלזס בצרפת) הוא מהסוג השני, כך נדמה לי. אבל כמו כל ראשית הוא ממקם משהו מהותי ביחס לדובר: מוריסי מביט מהצד, צופה באהבה ובמיניות של אחרים, אבל נשאר מחוצה לה. קצת ממשיך את:

"I'm the son and the heir of a shyness that is criminally vulgar (מ-"How Soon is Now של ה-Smiths),
וקצת מתחבר ל-Suedehead מהפוסט הקודם.

טראגי ומפעים, יורה חץ להמשך, במקרה של מוריסי – פגז. מוקדש לחבר מתותחנים ולשאר מעריצי Moz:


5.יום שלישי, 14/11/17

אין לי מה לומר, רק שזה אחד השירים הכי מעולים של מוריסי, הטראגי הכי מעורר השראה וקתרזיס שתשמעו.

לשים בפול ווליום ולצרוח ביחד איתו:

Why did you give me so much desire
?When there is nowhere I can go to offload this desire
And why did you give me so much love in a loveless world
When there is no one I can turn to
?To unlock all this love
?And why did you stick me in self deprecating bones and skin
?Jesus do you hate me

יום שישי לפסטיבל, שיר שישי לפני יציאת האלבום החדש, ביום שישי:


6.יום רביעי, 15/11/17

לכל אמן יש את האלבום הזה, הניסיוני יותר, שבו הוא החליט לא להמשיך בקו הישר והמוכר, לסור לאיזו דרך צדדית, לעשות את מה שעוד לא נעשה. אחר כך אולי ייבהל ויחזור למה שמוכר יותר, ואולי באבולוציה של היצירה זו תהיה התחלה של משהו חדש ושונה שימשיך באלבומים הבאים. כזה הוא "האחר" של ברי סחרוף; כזה הוא "כרטיס ללונה פארק", הלא מספיק מוערך, אצל שלמה ארצי; באותו כיוון גם "The White Album" של החיפושיות; בואי לא הפסיק לחדש, אבל אפשר לומר ש-"Outside" שלו הוא כזה. אצל מוריסי האלבום הניסיוני הוא ללא ספק 'Southpaw Grammar'  מ- 1995. (אחסוך לכם מדרש שמות מורכב לגבי שם האלבום, אבל מי שמתעניין מוזמן להתחיל חיפוש מרתק בגוגל).

אלבום חריג, לא פשוט, 8 שירים בלבד, שניים ארוכים ביותר - מעל 10 דקות, הרבה ביטוי לליווי המוסיקלי, לפעמים קצת אפל בתוכן ובצורה, למרות שיש גם כמה שירים קצביים ופשוטים יותר. עטיפה מסתורית משהו, במקור ללא מילות השירים. אוונגרד מבית מוריסי.

אז לא תעברו את הפסטיבל בלי קצת אלטרנטיב-מוריסי, אלבום מלא עצמה, בעיני, ושחשוב להכיר במסלול הקריירה העשיר של מוריסי.

השיר הפותח Teachers are Afraid of the Pupils , הכי אפל וייחודי באלבום, כולל סימפול של הסימפוניה החמישית של שוסטקוביץ'. מוריסי שר בצלילות שוב ושוב:

"To be finished would be a relief"

עד שהתופים נכנסים בסנייר רועם ולוקחים את השיר הזה למעלה למעלה.

קצת לפני האלבום החדש, קחו את הזמן לצלילה לשם צמיחה:


7.יום חמישי, 16/11/17

מחר זה קורה: אלבום האולפן ה-11 של מוריסי (לא כולל אוספים והופעות), 'Low in High School', יוצא לאור.

אנחנו יום אחד לפני סיום הפסטיבל בקול תרועה.

הכי כיף להעמיק את ההיכרות עם אמן אהוב דרך הקשרים עם אמנים אחרים, דרך השיח המוסיקלי שמתרחש כאשר השיר החתום מקבל חיים חדשים. ואם מדובר בשניים כל-כך גדולים, הרי זה משובח.

קבלו את גרסת הכיסוי של דיוויד בואי ל-I Know It's Gonna Happen Someday - שיר נוטף רגש ומלא תקווה של מוריסי מתוך האלבום 'Your Arsenal' ("אלבום גיטרות" מיוחד במינו מ-1992):


ומתוך כבוד ויסודיות, גם גרסת המקור של מוריסי (ההקדמה ארוכה, קצת מזכירה את Last Night I Dreamt של הסמית'ס, אבל ההתמדה ממש משתלמת):


ולמיטיבי הלכת: עוד שיר-שיח, הפעם ממש שיתוף פעולה, אחד המקסימים, בין מוריסי לסוזי סו מלהקת סוזי והבאנשיז:


8.יום שישי, 17/11/17

זהו, הגענו לקו הסיום. מהיום תוכלו לשמוע, הזריזים שביניכם, את האלבום החדש של המלך הבלתי מעורער (לא אלביס!).

מעטים האמנים שממשיכים לאורך שנים, גם בבגרותם, להתפתח ולחדש, לא מאבדים את החִיות והרעב. בפסיכואנליזה, מרחב פעולתי וקרובה לליבי, ז'אק לאקאן היה אחד כזה, ובמוזיקה – מוריסי. ללא ספק.

אחרי הסמית'ס, אחרי 30 שנות קריירת סולו, אלבומים רבים, אפילו ספרים, מוריסי ממשיך לרתק ולמשוך, ללכוד מצבים ורגעים בעין בלתי בנאלית, צינית וכל-כך רגשית גם יחד, לא מתפשרת.

זה הזמן להזכיר עובדה מאוד מעניינת: מוריסי לא הלחין אף אחד משיריו. תמיד כתב טקסטים בלבד, ומצא לו שותפים פוריים שעטפו את מילותיו בלחניהם המוצלחים. זה התחיל עם השידוך האולטימטיבי עם ג'וני מאר בסמית'ס, ואותה מתכונת נמשכת כבר שנים עם השותפים הבאים. חשבתי, שיש משהו כל-כך ייחודי וחזק בטקסטים של מוריסי, שכנראה, (קשה להסביר את ההצלחה של השותפויות הללו אחרת), משרה על הלחנים שמתלבשים עליהם ומהווה קרקע פורייה למוזיקה. ומעבר לזה, כמובן כמובן, הקול וההגשה המוריסיים...

באלבום שכותרתו כל-כך מסקרנת וקולעת: 'Low in High School' (לך תתרגם את זה, כמו שתרגמו שמות שירים ואלבומים ברשת ג' של פעם – "נמוך בתיכון"?:-(...), ובין כותרות שיריו אפשר למצוא את:

?Wish You Lonely, Home is a Question Mark, All the Young People Must Fall in Love, Who Will Protect Us from the Police

מה כבר יכול להיות רע? כבר מהכותרות זועקת ההשראה.

את הכותרות שנוגעות לישראל (וכן... יש כאלה) אני משאיר לאביגדור ליברמן, שצייץ התעניינות לא קטנה בטוויטרו.

אז הנה נסיים עם הסינגל הראשון שיצא, שהוא לא רק טקסט שנון, לחן מעולה והפקה מבריקה, אלא גם קליפ מאוד מיוחד, בו מוריסי, בדרמטיות האופיינית לו, מוותר על הרגליים. כל המתח והתשוקה נותרים אגורים בשאר הגוף.

מוריסי קורא לנו להישאר במיטה (רשאים רק אחרי קניית האלבום), כי הוא עצמו כבר עשה את זה, מתחנן אל הזמן שיעשה כרצונו:

Stop watching the news"
Because the news contrives to frighten you
To make you feel small and alone
To make you feel that your mind isn’t your own

"...Time do as you I wish, Time do as I wish


להתראות בפסטיבל מוריסי הבא...

הערות, תגובות, הגיגים, יתקבלו בכיף: amir.klugman@gmail.com