אלבומה החדש של דיקלה, זמרת ויוצרת מוערכת מאוד בנוף המוזיקה הישראלי, יוצא כשש שנים לאחר אלבומה הקודם, 'עולם'. מדובר ללא ספק בהמתנה ארוכה למדי לזמרת שמחזיקה קהל מעריצים שרוף ואדוק, כזה שחיכה לאלבום בציפייה דרוכה.
עכשיו, בחברת תקליטים חדשה ועם מפיקים חדשים, דיקלה סוף-סוף משחררת אלבום אולפן שלישי.
דיקלה פרצה לראשונה בשנת 2000 עם הלהיטים 'בוקר טוב' ו'אהבה מוסיקה' מתוך אלבום הבכורה הנושא את אותו שם. היא התגלתה כזמרת שונה ומיוחדת, עם שירי רוק-פופ המושפעים מאוד מהמוזיקה הערבית של אום כול תום ופאריד אל אטרש.
ב-2004 שיחחרה דיקלה את האלבום השני והצליחה לשמור על גוון מוזיקלי שונה מאוד, אחר וייחודי, עם שירים כואבים ונוגים. המוזיקה שלה תמיד התאפיינה בשירה דרמטית ועיבודים גדולים מהחיים, כמיטב מסורת המוזיקה הערבית.
כאן טמון גם עקב האכילס שלה: על-אף שצברה קהל מעריצים מכובד מאוד, אלבומיה זכו להצלחה מסחרית נאה אך לא גדולה במיוחד, והיא הצליחה לגעת בעיקר באנשים שאוהבים את המוזיקה שלהם טיפה שונה, כזו שדורשת סבלנות והקשבה. המלודרמטיות שאפיינה את שני האלבומים הראשונים היתה כובשת עבור אלה שנתנו לזה צ'אנס, אך מרתיעה ומעייפת לאלה שלא מתחברים לכיוון המוזיקלי ולשירה הערבית. אם נפשיט את השירים מהעיבודים להם זכו, מדובר בשירים שבקלות היו יכולים להפוך לשירי מיינסטרים ישראליים להיטיים, אך גם קצת חסרי ייחוד וקסם.
באלבום החדש, שהפיקו אלון אוחנה וגיל מרום, נראה שדיקלה מצאה את הדרך לאיזון: לא עוד עיבודים סופר דרמטיים כואבים ומלאי הרמוניות, אלא שירים הנאמנים לאותו גוון ערבי מוכר אך מתון יותר, רגוע. שלא יהיו טעויות: דיקלה עדיין מבצעת ומגישה גדולה מאוד, ואי-אפשר שלא להשתמש בקולה הענק באופן דרמטי. אבל ניכר שהרעיון הכללי היה ללכת על קו מעודן יותר, אליו יוכלו להתחבר גם אלה שנרתעו מהאלבומים הקודמים. 
12 רצועות חדשות נמצאות ב"ארלוזרוב 38", כולן הולחנו ונכתבו ע"י דיקלה, שאירחה בחלק מהשירים את הכותבות חנה לפידות ('לבכות', 'פריז') וקרן פלס ('מזל'), ועוסקות רובן ככולן במערכת-יחסים ואהבה. בשמיעה ראשונה נשמע שהרצועות דומות מאוד אחת לשנייה, עם כמה פנינים חבויות כדוגמת 'לבכות' (שהכי מזכיר את ימי 'עולם') ו'פריז' הקטן והשקט, שהיה יכול בקלות להיכנס לאלבום של דיווה אחרת שהלכה לכיוון הרגוע, 'רמזים' של ריטה.
המפיקים עטפו את השירים בהפקה שנעצרת בדיוק במקום שאם הייתה ממשיכה זה כבר היה גדול מדי, מוגזם מדי, דרמטי מדי. לכן, כדי למצוא את הייחוד האמיתי של האלבום נדרשות מספר האזנות נוספות.
באופן לא מפתיע, ייחוד זה מתגלה ככלי הגדול והמרכזי ביותר של דיקלה: זהו קולה המהפנט, שעל-אף שהיא לא יוצאת מגדרה, לא משאיר מקום לטעויות - דיקלה היא אחת המבצעות הטובות שפועלות היום, ורק היא יכולה לבצע את שיריה.
החל מ'נדוניה' המקפיץ, דרך 'מנגינות' הספרדי ו'עפיפונים' הנוגה עם המילים שוברות הלב, האלבום מציג רצף שירים מעולים שנמשך בסינגל החדש, 'מזל' וב'אושר קטן' הדאנסי, שהלחינו צמד המפיקים ושעם קצת דחיפה מהרדיו יכול להפוך ללהיט ענק.
בין כל השירים מתגלה גולת הכותרת האמיתית מתוך האלבום: 'משוגעת' המשובח. מדובר בשיר ששמעתי לראשונה בהופעה, שם הוא זכה לעיבוד מטורף כיאה לשם השיר. באלבום, כאמור, ההפקה פחות קשה, ודיקלה מבצעת את הבית הראשון במתינות יחסית שמכינה את המאזין לקראת הפזמון הענק. ייתכן שישנן רצועות טובות יותר, אך לא הצלחתי להתנתק מהביצוע המחשמל שנתנה לשיר בהופעה והשאיר אותי פעור פה.
האלבום נחתם בבלדה 'אם תבוא', ללא ספק השיר האישי ביותר מהאלבום, המהווה סיומת ראויה.
בכלל, שם האלבום הנושא כתובת של דירה, תמונות העטיפה והצילומים מתוך הספרון (רחובות ומדרכות ת"א, מרפסת דירה) יוצרות רובד אישי מאוד לאלבום, כמעט ביתי, שמורגש היטב גם במילים מתוך השירים.
דיקלה מוכיחה שגם בלי הפקה מרהיבה וגדולה מהחיים, שיריה עומדים במבחן התוצאה והיא מגישה 12 רצועות מוצלחות באלבום כה מצופה.
מדובר בדיקלה מתונה יותר, אך לא באופן עייף או חסר אנרגיות, אלא בהגשה שנועדה להגיע לקהל רחב יותר. עם-זאת, דיקלה היא מבצעת אותנטית ומיוחדת, שמצליחה בשיריה לגעת ולרגש ולשמור על מעמדה כזמרת-יוצרת שונה ומיוחדת.
(דיקלה - 'ארלוזרוב 38', פונוקול, 2010. נכתב ע"י: תומר קטרי)

הקשיבו ל'חולת אהבה' ו'מזל' מהאלבום החדש: