מוכנים? דצמבר הגיע, ואיתו מגיעים שלל סיכומי השנה, אלה של המגזינים השונים, של הגולשים וכמובן זה של 'מוסיקה נטו', שיפורסם ב-25.12.
עד אז, נפרסם מידי פעם דירוגים נבחרים, בייחוד את אלה שלכם, הגולשים, שכמו בכל שנה אחראיים ל-50% מהסיכום השנתי הסופי של 'מוסיקה נטו', אז המשיכו לשלוח אותם.  
ראשון הוא הסיכום המושקע של הגולש 
מיכאל גינזבורג, שלאחר היעדרות של שנתיים (ככה הוא מספר לנו) שלח אלינו דירוג מושקע ומרתק שבוודאי יגלה לכם כמה פנינות חדשות.  

10. Kamasi Washington – The Epic
ג'אז איז נוט דד! קחו לכם שלוש שעות, תתרווחו ותנו לאופרת הכלים האקסטרווגנטית הזו לחלחל פנימה. קאמסי וושינגטון התנסה בכל מיני אנסמבלים של ג'אז עד שהחליט כי עליו לקחת על עצמו לשנות את התפיסה המודרנית על הז'אנר, לא לתת לו להתפוגג בראי הנוסטלגיה לעולמי עד. להמציא מחדש זו חתיכת משימה, צריך יומרה אינטנסיבית בשביל להשיג לעצמך יתרון יצירתי כשמנגד רוב קהל המאזינים התרגלו אל סצינה בה השגרה עשתה את שלה. קאמסי יוצא מהשגרה. האלבום הארוך שלו עמל למצוא נקודות חיבור חדשות בין אינסטרומנטל מחשמל לתעוזה נבונה ברזי ההלחנה. הקשיבו.

9. Courtney Barnett – Sometimes I sit and think and sometimes I just sit
קורטני בארנט האוסטרלית הפכה חיש מהר להיות סנסציית האינדי התורנית ונדמה לי שהיא כאן בכדי להישאר. האלבום שלה נועד למצוא משמעות בדברים הקטנים והמרגיזים שהופכים את החיים שלנו, של הדור הצעיר, לייאוש מעיק. בארנט משתמשת באנקדוטות סמי-אוטוביוגרפיות על מנת להתמודד עם שיעמום יומיומי, להכיר בחשיבותה של חדוות היצירה שתורמת נדבך עמוק לקיום, רגע לפני מעידה בפונטציה. גם כשהרוקנרול שלה מרעיש ודורש לכאורה תשומת לב, הכל נעשה בתמימות מהולה במודעות עצמית, ביטחון עצמי. יש לה נכונות מעוררת השראה להביס את התגלמות הדיכאון במציאות בה נדרש מאיתנו להיות בוגרים ואחראיים. אם זה לא יהיה בדרך שלה, זה לא יהיה בכלל. הקשיבו. 

8. The Turbans – The Turbans
הרכב ירושלמי עם סאונד שמנוני ומשובח, כמו הסטוג'ס בימים הטובים. אלבום הבכורה שלהם מגרד חצי שעה מהזמן רק בקושי, לא שהם רצו לגמור מהר אבל ניכר היה שערכי ההפקה מרושלים בכוונה (וזה לטובה), מה שנתן להם זכות להתפרע בהקלטות ולהוציא מעצמם את המיטב במינימום לחץ לו''ז. אייל סמסון, גלעד לוין וידין כץ מפיחים רוח חיים חצופה וסקסית בגיטרות כחול-לבן, גם בשנה בה היה לנו אלבום מוצלח למדי של הילה רוח (אם כי אלגנטי ומלוטש יתר על המידה, בלי עוקצנות מרעננת אמיתית). אל תפספסו אותם. האלבום המלא ביוטיוב הועלה בחסות עמוד הלהקה הרשמית. 

7. Protomartyr – The Agent Intellect
כשאביו נפטר ואימו לקתה באלצהיימר, ג'ו קייסי החליט שהגיע הזמן לכתוב אלבום בו יוכל להתפרק מהמלנכוליה האפלה. התוצאה היא פוסט פאנק מריר בו הטגליין מסתכם ב-''אין תועלת להיות עצוב בגלל זה, מה הטעם לבכות בגלל זה?'' ואכן, הדפוס התימתי של השירים יתפוס נפח גדול בלב כל מי שיאזין להרהורים בוטים וחריפים על מערכות יחסים שנגזר עליהן להתבלות. הקשיבו. 

6. Yo La Tengo – Stuff Like That There
ג'ורג'יה האבלי, כמה שאני אוהב את הקול המלבב שלה. יו לה טנגו שבו עם אלבום חמים ונעים להפליא, שנתיים אחרי Fade הקסום. חלק מהשירים הינם גרסאות מחודשות לחומרים מוכרים של הלהקה, חלק טריים וחלק קאברים ענוגים. מי בכלל צריך קאמין בלילה חורפי כשיש לך אותם? הקשיבו. 

5. Sleaford Mods – Key Markets
סליפורד מודס הם הדבר הכי טוב שקרה במוזיקה הבריטית מאז החומרים המוקדמים של ארקטיק מאנקיז.ואלכס טרנר היה מת להיות טוב כמוהם. זה בסדר, הוא כבר מת מבפנים. קובי אור הגאון, מדמויות המפתח המשפיעות ביותר בתולדות המדינה על כתיבה עיתונאית וביקורת תרבותית, ציין השנה בבלוג שלו 'קרמטוריום': ''המוזיקה שלהם מספרת שהם היו רוצים להכניס את הקטן שלהם לגופו של נסיך הכתר האנגלי. פעם הם קראו להרכב שלהם "זה חרא, תשתדלו יותר". ארבעים שנה חיכיתי לכאלה. הם בני יותר מארבעים.
מכוערים ביותר. עושים שירים כמו שאני מתלבש ומסתרק. אתם מבינים למה אני ואחד מהצמד הזה חובשים כובע תמיד? ווילאמסון לא מסריח מהפה אלא מהלב, מהנשמה. הוא לא מכבה סיגריות בתוך עציצים על אדן חלון. הוא מכבה סיגריות על נייר כתיבה.'' ג'ייסון וויליאמסון כתב את השירים הראשונים של סליפורד מודס אחרי שסבל מהתמכרות לקוקאין. האומללות פיצחה את האישיות שלו מחדש. וכשסמטאות החיים צרו עליו, תרתי משמע, אז רק מהפחד שהכל יסתיים לפתע באקראי, עוצב סגנון ההגשה המהיר והבלתי מתפשר שלו. הוא וחברו אנדרו פירן עושים ארט פאנק/ספוקן וורד הנשען על שנינות סאטירית, מועכים את המציאות בעזרת מניפסטים של מחאה מעוררת השראה. ויש להם חוש הומור וולגרי אך מהותי בכנותו. אוהבים להשוות אותם לסמלים כמו ג'ון קופר קלארק, מארק אי. סמית' ואיאן דיורי. הם לא שמים על זה פליינג פאק. וטוב שכך. נהדר איך שהם מכפישים בבוטות את תרבות הפופ בהתבסס על שיחות פאב ליליות (ויומיות) של וויליאמסון עם שיירי מעמד הביניים. ככה מתעשתים ומתמודדים באמת. הקשיבו. 

4. Kurt Vile – b'lieve I'm Goin Down
קורט וייל הולך ומשתפר, הולך ומתפתח לטובה ולעילא מאלבום לאלבום והעונג כולו שלנו. באחד הראיונות השנה אמר כי את רוב המוזיקה שלו בשנים האחרונות הוא אוהב לכתוב בלילות כשהמשפחה שלו ישנה. הרעיון שלו להשתעשע עם חומרים פסימיים למדי נוצר כרצון לבחון את גבולותיו כאמן, האם יש לו יכולת להביע רגשות עם רזולוציה דהויה, רגשות מהם חשוב לו להתרחק אך להבין את מקומם. סול סרצ'ינג אותנטי זו מטרה נעלה. הקשיבו. 

3. Joanna Newsom – Divers
ג'ואנה ניוסם היא לא רק האישה הכי יפה מאז היווצרות הקוסמוס, היא גם מחזיקה בכישרון מוזיקלי מרהיב ועוצר נשימה שאין שני לו כיום. באלבום החדש שלה היא רוקמת סיפורת נשגבת, אגדות המתפקדות כאלגוריות לפחדים הכי מטרידים שלה. מאז שהיא נישאה לאנדי סמברג, לאקי באסטרד (כי זה מה שהוא), היא אמרה כי החלה לחשוש. כי רק כשיש לך בן זוג ממנו אכפת לך והאהבה אליו בוערת בכל סיבי נפשך, זה גורם לך להעריך עד כאב את היופי האמיתי בחיים הללו. לכן מצמרר לחשוב על מה שיקרה אם זה יעלם. ג'ואנה צוללת למעמקי נפשה ומוכיחה שוב שיש לה תיחכום יצירתי מופלא, כתיבה עשירה ומהדהדת, סנטימנט מפוכח וקול עם ניחוחות חזקים של הרמוניה אינטימית. הקשיבו. 

2. Kath Bloom – Pass Through Here
קת' בלום (ביתו של רוברט בלום, אבובן נודע ומוערך) הייתה אגדת פולק/בלוז בשלהי הסבנטיז עד אמצע האייטיז, כשאז נאלצה לפרוש ממוזיקה בהיותה אם חד הורית שנקלעה לקשיים כלכליים. הקריירה שלה קמה לתחייה כשריצ'רד לינקלייטר התוודע אליה, עד כדי כך שביקש ממנה את אחד משיריה עבור פסקול 'לפני הזריחה' ב- 1995. וכך, מאז 1999, בלום הוציאה חומרים חדשים ושבה להופיע, לצד היותה מאמנת סוסים. ב- 2009 אף הוקלט אלבום מחווה שכלל קאברים לשיריה מאת אמנים כמו ביל קלהאן, מארק קוזלאק ודבנדרה בנהארט. השנה יצא לה אלבום יפהייפה ומרגש. בלום מציפה את האוזן עם ליריקה סדוקה ופגיעה, לא חסה על האכזבות בחייה ויוצאת להגן על נכס התקווה שברשותה. כשהיא הייתה ילדה, נהגה לשוטט מדי אחר צהריים בבית הקברות הסמוך לביתה ולימדה עצמה לנגן, קיפצה בין מצבות וכבר אז הציעה למלנכוליה דו קרב הולם. ועכשיו, ערבת נפשה פורשת מרחבים נוגים בהם תמימות מתקיימת אך ורק כפאטה מורגנה. הכל חולף. הכל. בלום כבר הפנימה זאת ומחפשת כל אימת את צפונות ליבה, כי בלעדיהן תיוותר רודנותו של הצער. הקשיבו. 

1. Sun Kil Moon – Universal Themes
מארק קוזלאק מעצבן לא מעט אנשים. למרות שערורייה רודפת שערורייה, האלבום שלו מאסטרפיס. אפילו יותר מהקודם. וזו הצהרה מעצבנת לכשעצמה. קוזלאק שוב לוקח אותנו למסע ארוך בין נבכי יומן התודעה שלו, מפרש זכרונות וכותב על מר גורלו כמוזיקאי שמתייחסים אליו אחרת ממה שהתכוון מלכתחילה. השירים שלו ארוכים ועם אחיזה איתנה בהתפתלות לירית מרשימה, לצד נגינה לופתת ופשוט יוצאת מהכלל. בשיר האחרון הוא אפילו מספר על 'צוק איתן' וחבריו בת''א שסבלו מהפאניקה המתבקשת. קוזלאק אמנם על פניו עלול להיתפס כאחרון האמנים המופשטים, אבל בין השורות המתארות את אורח חייו אפשר למצוא סאב טקסט המתוודה על טאקט פגום.


עוד 10 אלבומים מומלצים וראויים: 
3 אלבומים של רוקריות עכשוויות עם מחווה אנרגטית לימי הניינטיז:
Girlpool – Before The World Was Big
Palehound – Dry Food
Chastity Belt – Time to Go Home 

צמד אלבומים מקסימים ונוגעים ללב:
Patrick Watson – Love Songs For Robots
Jose Gonzalez – Vestiges & Claws 

צמד אלבומי בכורה של הרכבים צעירים עם דינמיקה ג'וי דיוויז'נית מעניינת:
Viet Cong – Viet Cong
Institute – Catharsis 

אלבום משונה ולא צפוי מאת אחד ההרכבים היותר היפר-יצירתיים בסביבה:
Big Blood – Double Days I, II 

אלבום חדש של הרכב פוסט פאנק מהבולטים והטובים של ימינו אנו:
Disappears – Irreal 

אלבום גדוש ניאו פסיכדליה מרתקת והכל בזכות שיתוף פעולה בין סולן הבראיין ג'ונסטאון מסאקר ומוסיקאית עם קול מכשפף וחושני:
Tess Parks & Anton Newcombe – I Declare Nothing
(נכתב ע"י: מיכאל גינזבורג)