ג'ון לנון (ז"ל) האבא השני שלי, פול מקרטני, ג'ורג' הריסון (ז"ל), ורינגו סטאר הוציאו בין 1963 ל-1970 17 אלבומים! וכולם, אבל כולם ללא שום סייג מ-ו-ש-ל-מ-י-ם ומהווים קורות אמיתיים ומרכזיים לרוק כולו על כל גווניו. הביוגרפיה שלהם, האוספים, המעריצים, הריאיונות, הספרים, המאמרים, הטירוף, הפוליטיקה, הערכים, המילים, הלחנים, הגאונות, השלמות, הריבים, הרצח, המוות, הפירוק השנאה ובעיקר האהבה להרכב נפרסו על פני כדור הארץ אלפי פעמים, וספק אם יש מה להוסיף על כל אלה.
כל שנותר הוא לציין שאת הביטלס כולם מכירים בשם ובטח גם שמעו את רוב אלבומיהם הראשונים – אבל, התקליטים החשובים באמת, והמסקרנים ביותר הם אלה שדווקא לא מייצגים את רוח הסיקסטיז, אלא אלה שהמציאו את הפסיכדליה, את עבודת האולפן המורכבת, ואלה שהביאו לחקר הרוק ברוח של דיון אקדמאי. ,Revolver ה White Album, Sgt. Pepers Loley Harts Club Band, Magical Mystery Tour ו- Rubber soul אלה הם האלבומים שהנציחו את הביטלס (ובעקבותיהם גם את הרולינג סטונס) כהרכב הראשון בהיסטוריה הקצרה יחסית של הרוק (שהכיל בסוף שנות ה-50 בעיקר את הנרטיב הילדותי והנאיבי), והביא אותו לדרגת אומנות לכל דבר (לצד קולנוע, תיאטרון, ואומנות פלסטית), ושהקיפה גם תחומים רבים אחרים שהפכו לחלק בלתי נפרד ממוסיקה ושזורים בה עד היום - עיצוב, עיצוב אופנה, מדיה, הפקה, ושיווק. כדי להימנע ממטאפורות מתחכמות נצדד בעובדה הסופית והחד משמעית: כל הרכב שבא אחרי הביטלס חייב תודה עמוקה להם. ה- House of Love, ההרכב הבריטי הנפלא, הודה פעם לארבעת המופלאים בהכנעה ממיסה – "הביטלס והסטונס מצצו את לשד העצמות \ הביטלס והסטונס הפכו את הבדידות לנסבלת \ למשהו טוב \ הביטלס…"
(נמרוד מוזס)
|