ב-1982 נפגשו נשיא מועדון המעריצים הבריטי של הניו יורק דולס, ואחד הגיטריסטים הטובים ביותר שנולדו אי פעם במנצ'סטר ובאנגליה בכלל: ג'ון סטיבן פאטריק מוריסי שהפך למוריסי, וג'ון מאר שהפך לג'וני. השניים הגיעו מרקע מוסיקאלי שונה, אבל החיבור היה אוטומטי והוביל להקמת הרכב האינדי הגדול הראשון באנגליה, שהפך מהר מאוד גם להרכב קאלט נצחי וזה שהשפיע ללא גבולות על כל שוק המוסיקה הבריטי עד היום.
הסמית'ס נכנסו לאולפן ב-83 לראשונה והוציאו את שני הסינגלים המדהימים “Hand in glove” ו- “This charming man” שטיפסו לראש המצעדים האינדיים. עובדה ששאבה אותם להקלטות The Smiths אלבומם הראשון. מיק ג'ויס, אנדי רורק, מאר ומוריסי הציגו רוק אינדי מתון, אישי וטעון עם שני אלמנטים דומיננטיים במיוחד. האחד - לחנים שובי לב, וגיטרות מסקרנות ומרתקות של מאר, והשני - המילים המסנוורות והשירה המלנכולית של מוריסי. Rank אלבום ההופעה מ-88, הראיונות וכתבות העיתונאים של ה-NME וה-Melody Maker שליוו את הקריירה הקצרה שלהם הציגו לקהל האנגלי הסולן המתייסר, שדחף את ההרכב קדימה בעזרת הקסם האישי, תריסר גלדיולות, לוק שמזכיר את אלוויס וקול מדהים ועצוב. הסמית'ס לא יכלו להתקיים מעבר לאורך נשימה אחד קטן אילמלא מוריסי ומאר אבל, כמו במקרים רבים אחרים גם כאן החלו לבצבץ מלחמות אגו בין השניים, שיצרו קונפליקטים, ובעיקר מוסיקה שהשתבחה עוד ועוד. Meat Is Murder הוא האלבום הבא שיצא ב-85 וגיבש צליל מדויק יותר שגם ביסס את מרכיב העצב. הטקסטים של מוריסי מהווים באלבום הזה צורך אישי ומוכר שלו שהתפרש גם כתשוקה עזה לחשוף את נטיותיו המיניות, אבל גם כפיוטיות יוצאת דופן שמציפה את הטקסטים, והם מהיפים שנכתבו אי פעם. The Queen Is Dead השלישי והמושלם הוא המסוקר ביותר וזה שיצר את התהילה סביב ההרכב. לאחריו יצא Strangeways, Here We Come הרביעי, שהוא מבריק, לא אחיד כמו קודמו, אבל מייצג את הנוסחה המושלמת – רוק רך, בועט, מורד, אלטרנטיבי, וכזה שמתעסק בבעיות שמטרידות אותנו יום יום.
(נמרוד מוזס)
|