לא פלא שרמי פורטיס השמיט את ה"רמי" מהכותרת שמתנוססת על הדיסק החדש שלו "מדור פיות".
"פורטיס" הוא מזמן כבר מותג, כזה שמצד אחר עזר להגדיר עוד בסוף בשנות ה-70 את הרוקנרול והPאנק הישראלי, ומצד שני יכול להביא היום רייטינג בפריים טיים של ערוץ 2.
מי שנחשב ל"סנדק הרוק הישראלי" ממשיך באלבומו ה-13 את אותו קו מתון ומרוכך יחסית ש
כל כך אהבנו ב"החבר אני" מ-2011 והמשיך ב"תולדות הכותרת" מלפני שנתיים. הפעם הוא מרבה להיעזר בקולות נשיים (דני עבר הדני ונועה אילי שמפליאה גם על הצ'לו), שמוסיפות רבות לקסם של האלבום המרענן הזה.  


יש הבדל גדול בין אמן פופ מיינסטרימי שעושה מוסיקה קליטה שנשמעת בעיקר כאילו הותאמה להישמע ברדיו, לבין אחד כמו פורטיס, שעבר במהלך השנים תהליך טבעי של התרככות שמגיע עם הגיל והניסיון, ומהרגע שהצד "המטורף" והניסיוני הוחלשו מעט, המלודיות יוצאות החוצה, והתוצאה פשוט מרהיבה וממכרת. 
אבל לא לדאוג, כי גם כשפורטיס עושה "מיינסטרים" זה עדיין עם אותו אמן כֵּן ובלתי מתפשר, עם ה"אדג'", הגישה הרוקיסטית וכמובן הקול המחוספס. היוצר המבריק שוזר נגיעות מאותו "טירוף" ידוע שלו פה ושם, אבל מגיש למעריציו בעיקר מוסיקה יפה עם הפקה מלאת שכבות וטקסטים פסיכדלים-הזויים.
קשה לדמיין את המוסיקה הישראלית בלי פורטיס, וכל כך משמח לקבל ממנו גם היום אלבום כה מקוצועי, מגובש ובעיקר מהנה. ייתכן שבשלב זה פורטיס כבר לא יוציא את המאסטרפיס הגדול של הקריירה שלו, אבל הוא ממשיך לצבור מעריצים חדשים מבלי להתפשר על איכות, ומוכיח בפעם ה-13 שהוא יודע, יותר ממרבית האמנים הפועלים בישראל היום, לייצר אלבומים שלמים ובשלים עם לא מעט להיטים פוטנציאלים.
(פורטיס - מדור פיות, התו השמיני 2017)


ב-25 שנות פעילות, ג'ירפות הוכיחו שהם אחת הלהקות היותר עקביות ומרתקות שיש לנו כאן, כזו שכל אלבומיה בלי יוצא מהכלל (אלטרנטיבים או קליטים כשיהיו) הציגו רף גבוה של איכות, וגם אלבומם החדש אינו יוצא דופן. 
4 וחצי שנים אחרי "צריך לסגור הכל" המצוין אך מאתגר, גלעד כהנא וחבריו מוציאים אלבום חמישי, שמסתמן כאישי, המלודי וגם הכי מוסיקלי שלהם עד כה.
כמובן שגם הפעם קשה (ולא כדאי) להתעלם מהטקסטים הישירים, ממזריים/נשכניים (ולעיתים מעט הזויים) של כהנא, עם משפטים כמו "רוצה לגמור בעברית" ושיר בו הוא מספר שהוא מפחד עם הכלבים מהזיקוקים שבחגיגות יום העצמאות.


למרות  אורכו הקצר יחסית (34 דקות), יש ב"מי שלא חולם, כועס" הרבה יותר ממה שאולי נדמה בשמיעה ראשונה, וכנראה שאף להקה אחרת בישראל לא היתה יכולה לייצר שירים כמו "שימי עיין" ו"מי שלא חולם, כועס". האלבום כולל גם לא מעט רגעים מענגים של ממש, כפי שניתן לשמוע ב
"האור הזה לא קטן", "שבור זה גם חותך" ו"הכלבים".
מי שעוקב אחרי הקריירה של כהנא ושלל הרכביו נהנה בעשורים האחרונים ממסע יצירתי על רכבת ההרים המוסיקלית שלו, ולמרות האקלקטיות שלו, "מי שלא חולם, כועס" הוא אחד האלבומים היותר בוגרים ומגובשים בקריירה שלו, ולמרות שהוא כנראה לא האלבום הכי טוב של להקתו, הוא הרגוע/מלודי והכי פחות יומרני שלהם.
ו
מה שהכי כיף בלעקוב אחר כהנא הוא שלא ניתן אפילו לנחש מה נקבל באלבום/פרויקט הבא שלו, אבל אפשר כבר להמר בוודאות שזה יהיה שווה את הזמן שלכם.
(ג'ירפות - מי שלא חולם, כועס, אן.אם.סי 2017)