הסיפור של Sia לא שגרתי. מדובר בזמרת מוכשרת ובעיקר כותבת מצליחה במיוחד, שפשוט מסרבת להיות כוכבת.
הזמרת שהתגלתה לפני כ-13 שנה דרך השירים היפים של Zero 7 הצהירה לא פעם שתפרוש, רק שעד לפני כמה שנים זה לא הטריד יותר מידי אנשים.
לפני 4 שנים יצא אלבומה האחרון 'We Are Born' שכקודמיו זכה להצלחה בינונית, ואחריו היא החליטה לשנות כיוון ולהתמקד בכתיבה לאמנים אחרים. ההחלטה הזו עשתה מהפכה בתעשיית הפופ, ומי ידע שהמוסיקאית שהצליחה לנפק מעט מידי להיטים לעצמה, תייצר להיטי ענק עבור אחרים.
למי שלא יודע, נזכיר את 'Diamonds' לריהאנה (היא טוענת שלקחו לה 14 דקות לכתוב אותו), 'Titanium' לדיויד גטה (זה כבר לקח לה 40 דקות...), 'Wild Ones' לפלו רידה, 'Let Me Love You' של Ne-Yo ועוד לביונסה, בריטני ספירס, כריסטינה אגילרה, קייטי פרי, קיילי מינוג, אמינם, שאקירה, ג'ניפר לופז, סלין דיון, ג'סי ג'יי, ריטה אורה ועוד...
אז נראה שעם ההצלחה בא התיאבון, כי הנה היא מוציאה את אלבומה השישי, ולמרות שברור שהיא לא פיזרה שאריות לכוכבי הפופ העולמיים, מסתבר שהיא בכל זאת שמרה כמה פנינים לעצמה.

לא ברור אם זה היה רעיון שיווקי גאוני או באמת הרצון העז שלא להיחשף, אבל סיאה מסרבת להתראיין ולהצטלם, וגם בעטיפת אלבומה החדש ניתן לראות רק את פאת הקארה הבלונדינית המזוהה עימה.
כבר 
בקליפ הסופר-נצפה לסינגל הראשון 'Chandelier' היא נעדרה, ואפילו בביצוע ההופעה האדיר שלו בתוכנית של אלן דג'נרס סיאה מסרבת לחשוף את פניה, ובסופו של דבר כולם מרוויחים כי זה עזר לקדם את האלבום יותר מכל גימיק שהיה ניתן לחשוב עליו. 
תוסיפו לכל זה את הטקסטים עמוסי המטאפורות, כדי שחלילה המאזין לא ילמד עליה משהו חדש, וזה אולי גורם לכמה לחשוב שהיא יוצרת מיוסרת או שהמוסיקה שלה מורכבת ומפותלת. אבל סיאה היא בסך הכל יוצרת פופ עם אוזן מעולה למלודיות ופזמונים סוחפים, והאלבום השישי שלה הוא כנראה הפופי ביותר שהיא הוציאה, אולי בשל הניסיון ההולך וגובר ביצירת אותם להיטים בשנים האחרונות.
הדוגמה הבולטת היא אותו "שנדליר", להיט ענק בכל קנה מידה, כזה שנתקע בראש די מהר ומסרב לצאת. נסו לשיר אותו איתה ותבינו איזו זמרת מצוינת היא, למי ששכח את זה עוד מימי זירו 7. לצידו נמצאות באלבום לא מעט בלדות מלאות עוצמה כמוהו, כמו 'Big Girls Cry', 'Eye of the Needle' ו-'Cellophane' המצוינים.
למרות שיתוף הפעולה המצליח עם דיויד גטה, היא מצטיינת בעיקר בבלדות (אי אפשר שלא להזכיר את 'Fair Game' הטיפוסי ו-'Straight for the Knife' היפהפה), בזמן ששירי הפופ-דאנס הקצביים שלה חמודים אך מעט ילדותיים ('Free the Animal' ו-'Hostage' לא מציגים התקדמות מאז 'Buttons' מלפני 6 שנים). יוצא דופן הוא 'Elastic Heart' שהוקלט עבור פסקול 'Hunger Games: Catching Fire', וקצת נשמע כמו נטע זר באלבום.
אבל את שיא היכולת שלה בכתיבת להיטים היא מציגה ב-'Fire Meet Gasoline', קטע שכל אמן היה חוטף ממנה וכזה ש
מוכיח שהיא אולי לא צריכה לחשוש לקחת כיוון קצת יותר רוקיסטי בהמשך.
ולמרות ריבוי השירים החזקים, עדיין משהו חסר. אולי אלה הבתים הטיפוסיים לעומת הפזמונים הגדולים ו
אולי אלה הם הפילרים שמופיעים בכל אלבום שלה (וזה מוזר לזמרת שכתבה להיטי ענק לכל כך הרבה אמנים).
האלבום הראשון של סיאה מאז הפכה למייצרת להיטים רשמית כולל שירים אפלים ומעט יותר מורכבים מהלהיטים שהיא מספקת לאחרים, אבל את הנוסחה שלה אפשר לזהות בקלות. את האלבום כולו הפיק גרג קורסטין המוכר, שעבד עם המון אמנים (לילי אלן, קלי קלארקסון, טגאן ושרה, פינק), אבל יכול להיות שהשילוב בין נוסחת הכתיבה שלה לנוסחת ההפקה שלו יצרו אלבום עם המון בלדות עוצמתיות שנשמעות קצת יותר מידי דומות זו לזו.
בסופו של דבר, סיאה יצרה אלבום פופ, בזמן שהיא מסרבת להיות כוכבת פופ, ו-'1000 Forms Of Fear' מוכיח שלמרות רצונותיה, היא אחת מכוכבות הפופ היותר מוכשרות שיש לעולם המוסיקה להציע כרגע.
(סיאה - '1000 Forms Of Fear', אן.אם.סי 2014, נכתב ע"י ארז לוטרינגר)

האלבום כולו: