רגע לפני פרסום דירוג אלבומי 2016 של 'מוסיקה נטו', היינו חייבים לפרסם את הדירוג המאוד לא צפוי של הגולש היקר מיכאל גינזבורג, שבחר בלא פחות מ-33 אלבומים איכותיים, את חלקם גילינו ממש עכשיו בזכותו.

33. Tacocat – Lost Time
אלבומם השלישי של הרכב הפאנק-רוק הפמיניסטי מסיאטל, בניצוחה של אמילי נוקס. מהנה, כיפי, שובב, משעשע ולא חוסך בסאבטקסט המערער על פוליטיקת הזהויות כפי הנהוגה בנוף האמריקני מהמתרס השמרני. הקשיבו. 

32. Peter Doherty – Hamburg Demonstrations
בליבי תמיד תהיה שמורה פינה חמה עבור הפואטיקה הרגישה ומלאת חכמת החיים של פיט דוהרטי, מי שהמוזיקה שלו ליוותה אותי ברוב שנות ה-20 שלי, הגדירה מחדש את גבולות הסקרנות שלי כטורף רוקנרול בריטי קלאסי (הליברטינס גרמו לי לאהוב אף יותר את הסמית'ס והקלאש, למשל). דוהרטי אמנם הפעם מתון ומנסה להסתגל לתקופה חדשה של היותו פוסט ג'אנקי, ובכל זאת כהרגלו מחבר בהצלחה חלקים שונים בפאזל אישיותו. מקצת מהשירים באלבום הסולו השני שלו נכתבו בתחילת שנות האלפיים, חלק נכתבו בלהט הרגע כתגובה אמוציונלית לכאוס הטרור שפקד את צרפת אשתקד. אסופה נאה. הקשיבו. 

31. Guided By Voices – Please Be Honest
רוברט פולארד אולי כבר לא יצליח לשחזר את השלמות שאיפיינה אלבומיו מהניינטיז, אבל גם כשהוא פחות במיטבו זה מניב תוצאה ראויה במיוחד, בטח כשפולארד מנגן כאן על כ-ל הכלים. שירים סוחפים ולא נשכחים. לא דבר של מה בכך, בכל זאת עידן השפע מתפוצץ ולך עכשיו תתבלט. לפולארד זה בא בקלות יחסית. וזה כשהוא פחות במיטבו, כן? הקשיבו. 

30. The Divine Comedy – Foreverland
אלבומם ה-11 של ההרכב האירי הסופר מוערך. כולו קשת מוזיקלית צבעונית מלבבת ונוגה. ניל האנון יש לו קול מנחם שיכול להזכיר לך למה כן שווה לקום בבוקר מהמיטה גם כשהפוך לא מרפה. הקשיבו. 

29. Laura Gibson – Empire Builder
מוזיקאית הפולק המקסימה להפליא מאורגון חוזרת עם אלבום רביעי שכולו תקומה אישית מן המאורעות הלא נחמדים בלשון המעטה שעברו עליה. מעורר תקווה והשראה. ומרגש. הקשיבו. 

28. Iggy Pop – Post Pop Depression
הו, איגי, שלא תיגמר לנו לעולם. בעולמו של פופ יש הרבה מקום לחושבין קיומי, הכבדות מתחלפת בהומור ממזרי ושיטוט פראי בצדדים הלא שגרתיים של היצירה העכשווית כראות עיניו. ואיזהו מבט חד! הקשיבו. 

27. M. Ward – More Rain
אלבום שמיני של היוצר הנפלא מפורטלנד. פולק טהור איתו יש להתעטף בנעימים. הקשיבו. 

26. Radiohead – A Moon Shaped Pool
רדיוהד אשפים בפילוג קהל באשר להתנהלותם מול המדיה, ועל הדרך ממשיכים לעשות מוזיקה מכשפת שבכוחה לערבב את החלומי והמסויט. ביצוע הלייב הזה של יורק וגרינווד נדיר ביופיו. הקשיבו. 

25. The Strokes – Future, Present, Past EP
כן, טוב, הרשתי לעצמי לחרוג ולכלול ברשימה איפי בן 3 שירים אבל יש לי סיבות מוצדקות. המרכזית שבהן, ובכן, הסטרוקס סוף כל סוף חוזרים לעצמם. חרשתי על שלושת השירים החדשים במצטבר יותר ממה שאי פעם האזנתי לחומרים האחרונים שלהם, כלומר צמד האלבומים שאת שמם אין להזכיר בפומבי. אבל הופה הופה, קזבלנקס וחבריו מפציצים כאן בתזכורת וקריצה לימים של האלבום הראשון והשני, עם השירה אדישה-מרושלת-עייפה-דיסטורשנית של קזבלנקס והנגינה חסרת העקביות אך עם זאת מחשמלת לך את הצורה כמו טלוויז'ן והסטוג'ס מימים ימימה. סיפוק כזה אולי לא יחזור על עצמו, ואולי דווקא תהיה היתכנות לאלבום חדש ומלא כבר ב-2017. הקשיבו. 

24. The Brian Jonestown Massacre – Thirs World Pyramid
אנטון ניוקומב ממשיך בשלו ועושה את מה שהוא עושה הכי טוב מאז הניינטיז – מוציא מוזיקה מצוינת בקצב רצחני. הקשיבו. 

23. Josephin Foster – No More Lamps In The Morning
אמנית פולק אותה גיליתי השנה וחילחלה לי עמוק אל תוך זרם הדם, התודעה והרגש. האלבום החדש שלה רובו ככולו ביצועים חדשים לשירים מוקדמים שלה שמופיעים באלבומיה האחרים, ובכל זאת מהווה היכרות מפעימה עם הקול השברירי והיפהפה שלה שמרעיד כל חלקה טובה במערכת העצבים. הקשיבו. 

22. Dinosaur Jr. – Give A Glimpse of What Yer Not
ג'יי מאסקיס חוזר עם אלבום חדש ואנרגטי, והו כמה אנרגיות! כמו להתאהב בהם שוב פעם מחדש, תחושה שבאמת מוציאה ממך את כל מה שאתה לא. להתיימר מדי פעם זה בסדר. הקשיבו. 

21. Chris Cohen – As If Apart
אלבום הסולו השני של גיטריסט דירהוף. פשוט יופי. המשך ישיר לאלבום הבכורה שלו, ואפשר בהחלט לומר שכריס כהן פיצח מחדש את הנוסחה של להישמע מנומנם וחסר חשק ועדיין לגעת לך בנימים שבכלל לא ידעת על קיומם. פשוט יופי, חייב שוב לציין. הקשיבו. 

20. Carla Dal Forno – You Know What It's Like
אלבום בכורה של מוזיקאית אוסטרלית עם חוש שישי לסאונד המאגד את האפלולי עם התמים. לא אכביר במילים, פשוט צפו בקליפ עוצר הנשימה הזה, הוא מספר את כל תכליתה כאמנית אקלקטית. הקשיבו. 

19. Thee Oh Sees – A weird Exists + An Odd Entrances
פעמיים כי טוב! השנה זכינו לקבל צמד אלבומים של הרכב הגראז' הקליפורני. מחוספסים ומלאי תשוקה, רוקנרול מענג. הקשיבו. 

18. GOGGS – GOGGS
ואם כבר ברוקנרול ענוג עסקינן, אז הרכב חדש של טיי סיגל (גיטרה ומדי פעם קולו מבליח) יעיף לכם את המוח. אדירים. הקשיבו. 

17. Ty Segall – Emmotional Mugger
חוץ מ-גוגס, טיי סיגל הוציא גם אלבום סולו חדש, והוא נותר אחד הרוקרים המוכשרים ביותר של זמנינו אנו. הקשיבו. 

16. Car Seat Headrest – Teens of Denial
וויל טולדו הוא תופעת האינדי התורנית עליה כולם מדברים השנה, ובצדק רב. הסבר של השם התמוה לכאורה של להקתו – וויל סיפר כי נזכר איך היה מקליט עם חבריו סקיצות באוטו של אחד מהם שהוסב לאולפן הפקות מאולתר. והשם הוא למעשה תזכורת נצחית עבורו איך הכל למעשה התחיל. אותי וויל כבש כבר עם אלבומו הקודם והפנטסטי, ועכשיו הוא עושה צעד נוסף אל טריטוריה של מציאת משמעות. מכאוביו של יומן נעורים. הקשיבו. 

15. Charlie Hilton – Palana
אלבום בכורה נהדר של סולנית Blouse הרכב דרים פופ מומלץ במיוחד. הילטון מפיצה מתיקות יוצאת דופן עם לחנים עשירים שמצליחים לרכך את המרגש בעת משבר אקראי. הקשיבו. 

14. Devendre Banhart – Ape In Pink Marble
זו תמיד סיבה למסיבה כשדבנדרה בא! ככה אני בדיוק אוהב את הפריק-פולק שלי: מפתיע, מלטף, מוזר, הרמוני, נון קונפורמיסטי, שובה לב. הקשיבו. 

13. Nick Cave – Skeleton Tree
פאק מי, זה מדכא. ומופתי. עם כמה שהמוות יכול להיות מופתי. קייב לוקח את האמנות הכה מוכרת לו, מוזיקה, ועושה ממנה הצהרה נחרצת המוקיעה את סימני האימה מפני הלא נודע. הקשיבו. 

12. Leonard Cohen – You Want It Darker
יותר אפל מזה נלך לחתוך ורידים. לאונרד, יא מצחיקול, ידעת בדיוק מתי תמות, אז החלטת לתזמן אלבום אחד אחרון, ואני מודה לך עליו. ובכלל על הכל. הלחלוחיות שוב מצטברות להן. הקשיבו. 

11. East of Venus – Memory Box
אלבום בכורה מצוין של הרכב סופרגרופ המורכב מחברים ותיקים של Winter Hours, The Feelies, Luna, The Bongos ולכן לא פלא שהתוצאה היא מכלול של שירים בטוחים בעצמם עם זיקה רומנטית למסורת תור הזהב האלטרנטיבי של האייטיז. הקשיבו. 

10. Wives – Devoted to You
אלבום בכורה של הרכב אוסטרלי עם הסולנית המדהימה אניה לוהד. פוסט פאנק המגדיר במדויק את אי הרצון להגדיר דברים על דיוקם. חתרנות משויפת וחדורת מטרה, והמוזיקה בהתאם. 


9. Warehouse – Super Low
הרכב גראז'/פוסט פאנק מטריף מאטלנטה עם אלבומם השני. כמו במקרה של Wives, גם פה דומיננטית סולנית מדהימה בשם איליין אדנפילד.


8. And Also The Trees – Born Into The Waves
אלבומם ה-14 של הרכב הפוסט פאנק האנגלי המופלא עם סיימון הו ג'ונס, הסולן שנשמע כאילו מחקה בטבעיות גמורה את ניק קייב ובעצם ככה הוא נשמע מלכתחילה.


7. Adam Green – Aladdin
אדם גרין הוציא השנה סרט בשם 'אלאדין', הפקה עצמאית ודלת תקציב, מבוססת על אנימציה מיוחדת במינה, ואליו התלווה פסקול שחיבר במיוחד המעטר את אווירת הסרט. גרין עושה ניסים ונפלאות עם המוזיקה שלו, כך היה תמיד, מאז ימי המולדי פיצ'ס עם קימיה דוסון. יצירתי ועם קול בריטון, שילוב מושלם.


6. Jenny Hval – Blood Bitch
ג'ני הוואל יש לה כבר יוקרה ביקורתית ובסיס אהדה שהולך ומתרחב מדי יום, כבר מימי אלבום הבכורה, כי ככה זה להיות מוזיקאית נורווגית פלאית. אגדה בעודה בחיים.


5. HALA – Spoonfed
איאן רוהלה (RuHALA) הוא מוזיקאי עצמאי ששיחרר אשתקד אלבום בכורה יוצא מהכלל, קאלט אינדי בהתהוות, וכזה הוא גם האלבום החדש שלו, אותו שיחרר במלואו בערוץ היוטיוב שלו. רוהלה מפלרטט עם החולמנות של הביץ' בויז, וכבר מהצלילים הראשונים אפשר לשמוע שעוד נשמע עליו. ממכר.


4. Let's Eat Grandma – I, Gemini
עוד לא הצלחתי לעכל את העובדה שאלבום הבכורה הזה שייך לצמד חברות בריטיות בשם רוזה וולטון וג'ני הולינגוורת', בנות 16 בלבד. פאקינג 16. פאקינג 16! והן עושות פה מוזיקה שתשמוט לכם את הלסת. הפקה מרהיבה ומפוארת, פעם המוזיקה מפזזת את עצמה עד שכרון חושים ופעם מכתיבה קצב המשלב בין קייט בוש, היפ-הופ פוסט-מודרני וארט-פופ.


3. Jesu / Sun Kil Moon – Jesu / Sun Kil Moon
מארק קוזלאק שוב מלהג על החוויות הפרטיות הקטנות והיומיומיות שלו ואיכשהו עדיין עושה את זה לתפארת, כמו מספר כל-יודע שמביט מהצד ורק מנסה למצוא את פיסת השפיות הבלעדית שלו. והכל בליווי גיטרה חורכת ומהפנטת.


2. PJ Harvey – The Hope Six Demolition
מלכת בריטניה האחת והיחידה עם עוד אלבום מופת וקלאסיקה בפוטנציה. מסע מוזיקלי מרתק שכולו מעורבות פוליטית אותנטית המעלה מודעות ערה לצורך בהומניזם יותר מתמיד.


1. Matt Elliott – The Calm Before
אלבום השנה שלי. מאט אליוט הבריטי תמיד מרסק אותי. נסיך השירה העגמומית שוב פורק החוצה פולק טעון ומאתגר. השקט שלפני. כמו נבואה שהגשימה את עצמה. אולי זה כל מה שאנחנו לפעמים רוצים, להרגיש את השקט הזה של הלפני, ההקדמה הנוחה והבטוחה, והידיעה שלאחריה נצטרך להתמודד עם הסבל שיבוא, ואין ברירה. זו אולי אחת המועקות הבודדות שקשה באמת לקבל את קיומה אבל מי שואל אותנו. מאט אליוט גם כן לא שואל, ודרך מילותיו המרירות ישנה רק תחינה שהכל יגמר לפי שיתחיל.