אם מדרגים הופעה בנקודות, עוד טרם התחלתה, ההופעה של אירוסמית' בפארק הירקון אמש (17.5.17) התחילה במינוס.
ראשית, בבוקר ההופעה פורסם ב"ידיעות אחרונות" כי בר רפאלי אמורה לעלות על הבמה יחד עם הלהקה, ולשיר את 'Crazy', אחד מלהיטיה הגדולים (של הלהקה, לא של בר). הקהל מיהר להביע את זעמו בפייסבוק, המפיק של ההופעה טען שהוא בכלל לא יודע מכך, וכמה שעות לאחר מכן כבר פורסם שהיא לא תהיה חלק מהמופע. הקהל נרגע, אבל זה אולי השאיר מעט טעם מר, גם בגלל שהסולן, סטיבן טיילר, כיכב בקמפיין למשקפי שמש יחד איתה. הייתי רוצה לטעון שמדובר בטריק שיווקי, אבל עושה רושם שהמכירות היו מוצלחות מאוד עוד לפני, כך שקשה לי להאמין.
שנית, ההופעה, שהייתה אמורה להתחיל באיזור שמונה וחצי, התחילה בתשע ורבע (!). שווה להזכיר שההופעות בפארק הירקון מוגבלות עד השעה אחת עשרה, כך שמראש ידענו שהמופע לא יהיה באורך מלא, ואכן, אם הוא היה מתחיל בזמן יש להניח שהיינו מקבלים עוד שיר או שניים. חבל.
גם כשההופעה כבר התחילה, אחרי וידאו לא קצר שסוקר את ההיסטוריה של הלהקה, נמשך הטעם הרע עם מסכים שלא הראו את ההופעה עצמה, אלא את הלוגו של הלהקה. רק בשיר השני המסכים החלו להראות את ההופעה לקהל שעמד רחוק. 


עבור רוב הקהל, ההופעה התחילה רק בשיר השלישי, ''Cryin', אחד הלהיטים היותר אהובים שלהם. מסתבר שאחרי כמעט חמישה עשורים בביזנס, הקול של סטיבן טיילר נשמע מצויין, ג'ו פרי עדיין נגן גיטרה נהדר, וגם לג'ואי קרמר אין מה להתנצל על ביצועיו על התופים. כן, כל השנים האלה הלהקה שמרה על הרכבה המקורי. הישג די נדיר. הלהקה היחידה שאיך שהוא הצליחה לשמור על הרכבה כל כך הרבה שנים היא הרולינג סטונס, וגם זה לא לגמרי מדוייק.
בהופעה היו לא מעט רגעים יפים. גם אם הקול של טיילר לא מושלם, הוא ידע לשלוט בו ברגעים שהיה צריך לעלות גבוה מדי. הביצועים ל-'Livin' on The Edge' ו-'(Dude (Looks Like a Lady' היו מעולים, והקהל הגיב בהתאם. לאחר שהובטח שבר רפאלי לא תעלה לבמה לשיר (כי הרי זמרת היא לא), טיילר לא עמד בפיתוי, והקדיש לה את אחד השירים שהקהל הכי חיכה לו, 'Crazy'. הביצוע היה מעולה, אבל הטעם היה מר. אם העניין היה נגמר בזה – ניחא. אבל טיילר הגדיל לעשות, ניגש לבר רפאלי והצטלם איתה במשך דקה או שתיים. הקהל לא אהב את זה במיוחד.
בהופעה של תשעה עשר שירים, ארבעה קאברים זה קצת יותר מדי. כששלושה מהם לשירים לא מאוד מוכרים, זו כבר בעיה. שניים מהם היו לאותה להקה, פליטווד מק הנפלאים, ואף הגיעו ברצף. זו הייתה טעות בעיניי, מכיוון שהקהל החל לאבד עניין. אני מעריך את הרצון של אירוסמית' לעשות כבוד ללהקה שהשפיעה עליהם בתחילת דרכם, אבל לעשות את זה עם שירים לא מוכרים, ועוד לבצע אותם ברצף זה לא חכם. 


בהמשך הלהקה שוב שיעממה קצת את הקהל, וניכרה "טיילת" בקרב הקהל, עם שני שירי בלוז לא מאוד ידועים, שלא דיברו אל הקהל הישראלי.
אחריהם, לעומת זאת, הגיע שיא ההופעה מבחינת רוב באי הפארק בערב – 'I Don't Want to Miss a Thing', אולי להיט הענק האחרון של הלהקה, וכנראה גם הגדול ביותר שלה, מתוך הפסקול של "ארמגדון" מ-1998. הלהיט הזה היה אחד מהגדולים בניינטיז, ונשאר בלתי נשכח גם כמעט עשרים שנה אחרי צאתו. הביצוע היה מצויין, גם אם טיילר לא לגמרי הצליח להגיע לגבהים המקוריים שלו. בסופו של דבר – הביצוע הזה הוא מה שאנשים יזכרו מההופעה הזו. וזה יהיה זיכרון מתוק.
לאחר מכן ההופעה כבר לא נרשמה ירידה ברמת העניין של הקהל, כשהלהקה סיימה עם רצף של חמישה להיטים, 'Janie's Got a Gun', קאבר נהדר ל-'Come Together' של הביטלס, שהלקה ביצעה בסרט 'Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band', והופיע גם הוא לאחר מכן בפסקול של "ארמגדון". 


אחרי 'Love in an Elevator', הלהקה ירדה מהבמה, וחזרה להדרן של שני שירים. הראשון היה 'Dream On' היפהפה, שאולי מוכר לקהל הצעיר יותר שגם נכח בהופעה מהשיר של אמינם 'Sing for the Moment' שג'ו פרי וסטיבן טיילר גם השתתפו בביצועו.
ההופעה הסתיימה עם הרבה אנרגיה, עם 'Walk This Way' האגדי. השיר שכמעט המציא את הראפ (או לפחות את הראפ-רוק), וגם שבר את המחיצות בין אמני הרוק לאמני המוסיקה השחורה, יחד עם הקאבר של Run DMC, לא איבד מכוחו, גם למעלה משלושים שנה מצאתו. הריף המושלם של הגיטרה, הצרחות של טיילר, אי אפשר היה להישאר אדיש.
לסיכום, ההופעה לא הייתה מושלמת. סאגת בר רפאלי, התחלה מאוחרת, בעיות עם המסכים, סטליסט בעייתי מעט – כל הבעיות הללו העיבו עליה. אבל נדמה לי שבשורה התחתונה הקהל זכה לראות להקה אגדית נותנת הופעה משובחת, להקה שנותרה רעבה גם עשורים רבים אחרי שהוקמה. וזה לא מובן מאליו.
(נכתב ע"י: עמיחי בורנשטיין).