מעבר לסקנדלים, זכייה ישראלית מעוררת כבוד ופליטות פה אנטישמיות, בלט פסטיבל קאן האחרון במגמת הצדעה לז'אנרים שונים בקולנוע. במאים רבים השתמשו באלמנטים של סגנונות קולנוע קלאסיים ביצירותיהם. כך הרכיבו את הפסטיבל היוקרתי סרט אימה א-לה היצ'קוק (אלמודובר עם 'The Skin I Live In'), סרט בהשראת העידן האילם ומעבר הראינוע לקולנוע (האזאנוישיוס הצרפתי עם 'The Artist'), אפוס רחב יריעה ועצום מימדים (הזוכה הגדול ב-Palme d'Or, 'עץ החיים' של טרנס מאליק) וסרט לאנס פון-טריירי, ללא ספק ז'אנר קולנועי בפני עצמו ('מלנכוליה' מעורר המחלוקת).
ברוח הפסטיבל ובתזמון מושלם, הוציא בחודש שעבר המפיק המוסיקלי דיינג'ר מאוס את אלבום הקונספט 'רומא', בהשראת מוסיקת מערבוני הספגטי של שנות השישים.
אלו צמחו מתוך המערבונים האמריקאיים הקלאסיים והופקו ע"י אולפנים איטלקיים, חלקם נחשבים כקלאסיקות כמו 'עבור חופן דולרים' ו'היו זמנים במערב'. קצת כמו סרטי הבורקס שלנו, גם מערבוני הספגטי התקבלו בזלזול ו'זכו' למהמורות ע"י מבקרי הקולנוע, אך הומלכו ע"י הקהל והפכו עם השנים לסרטי קאלט ומודלים לחיקוי עבור קולנוענים רבים. המוסיקה שליוותה את הסרטים, שמזוהה בעיקר עם המלחין הנודע אניו מוריקונה, הפכה לאבן-דרך בשפה המוסיקלית, ומשולבת עד היום לא הרף בפרסומות, סרטים וסדרות (תודו שאתם מזמזמים עכשיו את נעימת הנושא מתוך 'הטוב, הרע והמכוער').
דיינג'ר מאוס (או בשמו האמיתי בריאן ברטון) הוא מהמפיקים המוסיקליים הפוריים של השנים האחרונות. כישרון ענק ושורת אלבומים מהוללים ('Modern Guilt' של בק, 'Attack & Release' של הבלאק קיז, 'Broken Bells' עם ג'יימס מרסר, 'Dark Night of the Soul' עם ספרקלהורס) נתנו לו את החופש לעסוק באיזה נושא שליבו המוסיקלי יחפוץ.
את 'רומא' הוא כתב יחד עם המלחין האיטלקי דניאל לופי, ובכדי לשחזר את הסאונד האותנטי של מוסיקת המערבונים הוא גייס מוסיקאים שלקחו חלק בהקלטות המקוריות לסרטים, וכלים שבהם ניגנו להקלטת פסי הקול. והתוצאה, כמיטב המסורת הדיינג'ר-מאוסית, עשירה וסוחפת: מדובר בדיסק הקרוב ביותר אי-פעם להיקרא 'סרט', והמוסיקה הקרובה ביותר אי-פעם להיקרא 'תסריט'.
מדהים מה עושה האזנה לקטע כמו 'Roman Blue', למשל, אחרי שמיעה אחת בלבד: הוא נשמע כנעימת הסיום המדהימה ביותר מהסרט הטוב ביותר שמעולם לא ראיתי. 'The Gambling Priest' נשמע כמו סצנת מתח מורטת עצבים במיוחד (אפשר לדמיין את מצחו של הגיבור נוטף אגלי זיעה), ב-'Her Hollow Ways' הגיבורה הראשית רוכבת בקאדליק עם גג נפתח ושיער מתבדר ברוח, ואילו 'Morning Fog' לקוח מסצנה עוצמתית וסוחטת דמעות, בה הגיבור המתייסר מוצא סוף-סוף גאולה.
וכמו שכבר הבנתם, הכל מאוד רומנטי ב'רומא', ומכאן גם גדולתו של דיינג'ר כתסריטאי הראשי, ששאב השראה מתסריט קיים אך הפך אותו לתסריט מעובד מקורי ככל האפשר, מעניין ובעל מאפיינים משלו. הפרויקט כולו מצדיע לקולנוע גם במאפייניו החיצוניים, כמו עטיפת האלבום או הצגת נורה ג'ונס וג'ק וויט, שמבצעים את הקטעים הווקאלים באלבום, כ-'Starring' ולא 'Featuring', כפי שנהוג.
דיינג'ר מאוס, בהיותו גם המלהק, לא יכול לעשות עבודה טובה יותר בבחירת השחקנים: השניים, שבדרך-כלל משתגעים עליהם או משתגעים מהם, נשמעים מעולה ואחראיים על כמה מהרגעים הגדולים באלבום. אפילו ג'ונס, שקצת הלכה לאיבוד בשנים האחרונות, נשמעת שלא כהרגלה מעושנת וסקסית להפליא (Season's Tree', 'Problem Queen').
מעטים הם הבמאים ששמם מעטר כרזת סרט חדש, והם גורם משיכה של קהל לאולמות יותר מהשחקנים עצמם. אחרי 'רומא' הנפלא ניתן להמר בקלות שלטרנטינו, ספילברג וסקורסזה מצטרף בגאון גם דיינג'ר מאוס, הזיקית הכי מוסיקלית בסביבה והאיש שאחראי על ההצגה הטובה ביותר בעיר. רוצו לקנות כרטיסים!
(נכתב ע"י: תומר קטרי)

דיינג'ר מאוס ודניאל לופי - Black ו-Two Against One:
 

רשימת השירים:
1. Theme Of Rome
2. The Rose With The Broken Neck
3. (Morning Fog (Interlude
4. Season's Trees
5. (Her Hollow Ways (Interlude
6. Roman Blue
7. Two Against One
8. The Gambling Priest
9. (The World (Interlude
10. Black
11. The Matador Has Fallen
12. Morning Fog
13. Problem Queen
14. Her Hollow Ways
15. The World